top of page

"וְלֹֽא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם"


"הרהורי עבירה קשו (קשים) מעבירה. וסימנך: ריחא דבישרא" (המריח בשר צלי, קשה לו הריח מאוד, שמתאוה לו, רש"י) (יומא כט, א);


יש לבאר כוונת הגמרא, שכאשר אדם עובר עבירה במזיד, העבירה מחולקת לשתיים. החלק הראשון הוא המעשה שעשה בפועל, והחלק השני הוא המחשבה שהיתה לו בעת ביצוע אותו מעשה עבירה.


ועל כך אומרת הגמרא, שחומר עונשו של החוטא, הוא בעיקר מחמת המחשבה הנלווית למעשה ולא בגלל המעשה עצמו. והראיה לכך, שאילו היה מבצע את אותה העבירה בלי מחשבה, הרי היה נחשב לשוגג וכלל לא היה מתחייב, אך כאשר הוא מצרף למעשיו את מחשבתו הרעה - הרי הוא מתחייב בנפשו.


טעם הדבר שההרהור חמור מן המעשה, הוא משום שהמעשה אינו משאיר רושם בנפש האדם, רק בגוף הגשמי, אך המחשבה היא רוחנית, ופוגמת בנפש עצמה. ולכן, הרהור העבירה מזיק לאדם אף יותר מהמעשה.


על פי זה נבין גם מדוע דימתה הגמרא את הרהורי העבירה לריח הבשר, שהרי באכילת הבשר באמת אין הנאה לנפש, אך הנאת הריח היא הנאה רוחנית (כמבואר בחז"ל), ולכן ההרהור נמשל לריח המשפיע על הנשמה, להבדיל משאר הפעולות הגשמיות שאינן משאירות רושם על הנפש הרוחנית.

bottom of page