"אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"


"וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"; אותם בני-אדם המקבלים על עצמם לעבוד את-ה' שלא בדרך שנצטוו לעשותה, והם עושים זאת בכנות מתוך דחף נפשי פנימי הפועל בהם, וכמתן סיפוק לאותו דחף דתי-אמוני שבקרבם.


גישה זו רואה בעבודת ה' כזאת משום חריגה ולא על פי התקן המוכתב, דבר שהוא חטא חמור מאוד, שהרי זוהי המחיצה הדקה המפרידה בין עבודת-ה' לבין עבודת-אלילים, אשר גם בה לכאורה מתכוון העובד לעבוד את האלוהים, אולם עבודתו זו איננה בבחינת קבלת עול תורה ומיצוות המוטלים עליו מאת ה', אלא היא כאמור מתן פורקן וסיפוק לדחפים הפועלים בו, ובסופו של דבר יוצא כי עובד-ה' מסוג זה, לא את-ה' הוא עובד, כי אם את עצמו הוא עובד.


אבן-עזרא בין הפרשנים הקלאסיים אומר: 'וטעם "אשר לא צוה אותם", שמדעתם עשו ולא בציווי, "וימותו לפני ה'", כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו'.


גם אבן-עזרא מציין שהם לא נתכוונו לעבודה-זרה אלא נתכוונו כמובן לעבודת-ה', אולם עשו מה שנקרא מעשה לא-תקני, שהם חשבו בדעתם ובדמיונם שהוא רצוי לפניו.


מעניין לציין כי במדרשי אגדה תולים בבני אהרון כמה פגמים, שאינם קשורים דוקא בסדרי עבודת הקודש שלכאורה הם הפרו אותם, אלא תולים זאת בקלקלות בהתנהגותם ובאורח חייהם, כגון הדעה על היותם שתויי יין בעת הקריבם את הקטורת, וזאת בהסתמך על כך שמיד לאחר מותם, נצטווה אהרון בדיבור ישיר חריג מפי הגבורה לאמור: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך" (ויקרא, י,ט).


יש מדרשי אגדה המתארים דבר המתקבל מאוד על הדעת מבחינה פסיכולוגית, שבהיותם בני אהרון אחי-משה, כבר מנעוריהם הם ראו עצמם כמיועדים לשלטון והתגאו והתנשאו על העם, והיו חשודים על כך ששאפו להיות יורשיהם של משה ואהרון וקיוו וייחלו למותם הקרוב, ולכן נענשו בכך שהם עצמם מתו על פני אביהם.


אולם סברות אלה אין להן רמז במקרא, והן מהוות פרשנות פסיכולוגית בלבד, ואין לנו אלא מה שהתורה מספרת לנו עליהם במפורש, וברור לנו שלא היתה כוונתם לעבודה-זרה חלילה, אלא הם נתכוונו לעבודת-ה', כפי שהפסוק מציין זאת במפורש: "לפני ה'", והדגשה זו חוזרת ונישנית גם לאחר עונש המיתה שנגזר עליהם, כנאמר: "וימתו לפני ה'" (שם, י,ב), משמע, הכשלון היה בעצם עבודת-ה' שנעשתה שלא כנדרש.


בפירושו לתורה "העמק דבר", אנו מוצאים בדברי הנצי"ב מוולוז'ין המכיר היטב את שאמרו קודמיו וקודמי קודמיו, את אחד ההסברים העמוקים ביותר שניתנו לפרשת מות בני אהרון, בהעלותו רעיון גדול בנושא האמונה. להבנת הכתוב אין הנצי"ב מסתמך על פסקי טעמי המקרא, אלא על לשון התורה כפי שהוא: "אש זרה אשר לא צוה אותם".


והוא מוציא את הדברים מידי פשוטם, בהסבירו באריכות ובצורה נמרצת, כי ה'אש' האמורה כאן היא עניין רעיוני, ופרשת נדב ואביהוא איננה עניין של בני אדם שנתכוונו לעבור על ציוויי התורה, אלא היא דוקא ביטוי וסמל לאותם אשר כוונתם מבחינה סובייקטיבית טהורה, והם מתכוונים לעבודת-ה', אולם יחד עם זאת אין הם תופסים את נושא עבודה-ה' והאמונה, שאין הן יכולות להיות ביטוי לדחפי האדם, אלא משמעותה הדתית של האמונה היא בכך שהאדם מקבל על עצמו את עבודת ה' המוטלת עליו ומוכתבת לו.


"אין הלשון מדויק שהרי אסור היה להביא אש-זרה, ואיך שייך לומר "אשר לא צוה", דמשמע שלא נזהרו על זה גם כן". כלומר, הנצי"ב אינו מקבל את הסברו של 'בעל הטורים' הלומד מתוך פסקי הטעמים שהיה צו מפורש לא לעשות דבר זה.


עוד מוסיף הרב: "שנכנסו מאש ההתלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת-ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה' כלומר, אש ההתלהבות של אהבת-ה' יכולה להיות "אש-זרה", שהרי עבודת-ה' הראויה אינה אלא בכך שהאדם משעבד את עצמו ואת כוחותיו למיצוות-ה', מה שנקרא במסורת קבלת עול מלכות שמים, המתגלמת בקבלת עול תורה ומיצוות. עבודת-ה' אליה נדחף האדם מתוך גורמים הפועלים בו, יש בה פגם גדול מאוד והיא אף קרובה לעבודה-זרה.

ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021