על הצו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" אומר המדרש: "והתקדשתם והייתם קדושים", תחילה "והתקדשתם", ואחר כך "והייתם קדושים".
רבנו בחיי, מסכם בניסוח מרוכז: 'הקדושה הזאת לישראל יותר משאר האומות, ואינה אלא במעשה התורה והמיצוות, כי עם התורה והמיצוות יתחזק כח השכל ויחלוש כוח התאוות... ומפני זה נצטווינו במיצוות המאכלים האסורים ובמיצוות העריות, התפילה, והתענית, והצדקה, וגמילות-חסדים, שכולן להחליש כוח התאווה, וזהו שאמרו חז"ל ב"ספרי", "והתקדשתם" – זוהי קדושת מיצוה, ואחר כך – "והייתם קדושים".
הרמב"ן אומר: "והתקדשתם" – מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהן (אלא) רק במוכרח, וכל הממעט אף בדבר הכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור, הוא הנקרא קדוש'.
הסבר אחר למושג הקדושה הקשור בעובדה שמושג זה מופיע לאחר מערכת גדולה של מיצוות, המגבילות את האדם בפונקציות הביולוגיות שלו כגון ההזנה והחיים המיניים, ובהקשר לזה נאמר: "והתקדשתם" במשמעות פרישות, שהרי האדם הפרוש המתבדל מתאוות העולם נקרא קדוש, הוי אומר גם כאן אין הקדושה תכונה כלשהי הגלומה באדם או שמא מוענקת לו, אלא היא מתבטאת בהתנהגות של התרחקות מכל המנוגד לקדושה;
כלשון הרמב"ם: 'מכלל כוונת התורה השלמה, להרחיק התאוות ולבוז בהם, ולמעטם בכל יכולת שלא יכוון מהם אלא ההכרחי; וכבר ידעת שרוב תאוות ההמון אמנם הוא בהרבות במאכל ובמישתה ובמישגל, וזהו המבטל לשלמות האדם' (מורה נבוכים, חלק ג, לג), וכלשון רבנו בחיי: 'והוא העניין שיפרוש האדם מן התאוות ולא ישתמש בהן אלא רק במוכרח, שאם יימשך האדם אחר המאכל והמישתה והמישגל יותר מדי, יחריב נפשו וגופו, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור, הוא הנקרא קדוש'.
אם תשאל השאלה – במה כוחן של המיצוות ההופך את עשייתן לעניין של קדושה? על כך ניתן לומר כי מיצוות כגון אותן הקשורות ב'דיני מאכלות אסורים', וכן גם 'דיני ואיסורי עריות' וכיוצא בהם דוקא משום שאין נימוקיהם רציונאליים, ולא ניתן לפרשם פירוש מוסרי, סוציאלי, לאומי וכו', ודוקא משום שאין מהותן של מיצוות אלה כי אם עבודת-ה' ויש בהן משום שעבוד דחפיו הטבעיים של האדם לעבודת-ה', זה מה שהופך את עשייתן לענין של קדושה.
אין כל יתרון מהותי הגלום בעצם אכילת מאכל-כשר כנגד מאכל שאיננו-כשר, וכיוצא בזה אין שום יתרון מהותי הגלום בעצם קיום 'דיני נידה וטבילה' כנגד הפרתם, אלא שבקבלת האדם על עצמו לקיים מיצוות אלה, משעבד הוא את נטיותיו, דחפיו ויצריו הטבעיים לעבודת ה' מבלי להיות משועבד להם – זאת היא הקדושה.
ביטוי מרוכז ומסכם ניתן למצוא בניסוח השגור בפי כל יהודי, ודוקא בגלל היותו שגור ורווח, בני אדם מסיחים דעתם ממנו ואינם חושבים על עומק משמעותו.
מן המפורסמות שהמקיימים שלוש תפילות ביממה מוציאים מפיהם לפחות מאה ברכות (ברכות-השחר, טלית ותפילים, לפני ואחרי 'קריאת שמע', שלוש פעמים תפילת "שמונה-עשרה", לפני ואחרי הארוחות וכו'). נוסח כל אחת ממאה ברכות אלה כולל בתוכו את המילים 'אשר קידשנו במיצוותיו', והרי אין ראיה טובה מעובדה זו, שהמיצוות לא ניתנו לנו משום היותנו קדושים, אלא הן-הן המקדשות את המקבלים על עצמם לעשותן.
