עם ישראל מיוחד בלשונו, שזכה להיקרא "לשון הקודש". הרמב"ם נתן טעם נכון לביאור קדושת לשוננו, שנשתנה מכל שאר השפות בכך שהדברים שהם היפך הקדושה לא ניתנו להם כלל שמות בתורתנו, כמו איברי האדם הצנועים, וכל הדברים שיפה להצניעם.
והנה בטרם יצא מחנה ישראל להילחם במחנה האויבים, היתה זו שעתו של היצר הרע המגרה את הלוחמים בענייני זנות, עד שהתורה נדרשה להתיר לקחת שבויה יפת תואר לאשה, כאמור בתחילת פרשת "כי תצא".
וכבר ביארו חכמינו כי למרות ההיתר הזה, הרי הוא מאוס לפני הקב"ה, ומטעם זה הלוקח אשה שבויה מובטח שישנא אותה לבסוף, ויהיה לו 'בן סורר ומורה'.
נראה שלכן הקפידו להצריך את 'משוח המלחמה' לדבר עמהם בלשון הקודש דווקא – לרמז להם עד כמה מאוסה הערווה, ושעליהם להיזהר ולהישמר שלא יגיעו לידי התאווה המאוסה והרצון לשבות לעצמם אשה יפת תואר.
ובכדי לרמוז להן על הצורך להתקדש אפילו במה שהתורה התירה להם בדיעבד, היה מדבר עמהם אך ורק בלשון הקודש, וזו הלשון שכל כולה מתעבת את הרע ומנחילה לנו ערכי קדושה נעלים.
