"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ"


הקב"ה נגלה לאברהם אבינו במחזה ומבשר לו את גורל בני ישראל העתיד לבוא, בין הדברים נאמר לו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", נבואה זו התגשמה במלואה, עת ירדו אבותינו למצרים, והעבידו אותם בעבודות משפילות ומפרכות את הגוף.


הנה הקב"ה אומר לאברהם שבני ישראל ישתעבדו "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", ובכוח אותה גזירה ירדו בני ישראל דווקא לארץ מצרים מקום הכי נמוך ושפל בעולם, שטופה זימה ומיאוס, ונשתקעו במ"ט שערי טומאה עד לדיוטא תחתונה, ולא עוד אלא שהעבידו אותם ברשעות ובאכזריות, שברו את גופם והרסו את נשמתם בגשמיות וברוחניות, שחטו את ילדיהם ורחצו בדמם.


ונשאלת השאלה: האם 'ארץ לא להם' כוונתו לייסרים אלו. ומדוע דווקא מצרים, וכי חסר ארצות אחרות לשעבד בהם ולרדות בם, ללא שיכנסו לדיוטא תחתונה וליפול בטומאה וזוהמא, שאחריתו מי ישורנו?


כדי להבין זאת נפתח במשל: לעשיר אחד היה בן שסר מן הדרך הטובה, לא שמע בקול אביו וחטא כלפיו, ישב העשיר וחכך בדעתו כדין מה לעשות בבן הסורר והמורה, איזה עונש יטיל עליו, למען ישמע וירא, עד שנפל רעיון במוחו וגמלה החלטה בליבו להוציא מחשבתו מן הכוח אל הפועל.


בהגיע יום "שוק העבדים", נטל העשיר את בנו המורד ולקחו למרכז השוק. מקום בו מתאספים סוחרי העבדים, נעמד האב על בימת המכירה והכריז: בני זה מוצע למכירה, בעוד הסוחרים נותרים המומים ופרועי פה, הציעו שני אילי הון מחיר הוגן ונאה לבן הגביר, האחד היה אדם טוב לב ונעים הליכות, השני היה איכר גס רוח ואכזר ידוע, שניהם הציעו מחיר זהה, ועל האב היה להחליט בידי מי הוא מפקיד את בנו.


למרבה התדהמה, הניף העשיר את אצבעו על הרשע והאכזר, ומסר את בנו תחת שבט עריצותו של האיכר. משפחת האב באו לפניו ובעיניים דומעות שאלוהו: ילמדנו אבינו, הרי בסופו של דבר זרעך הוא ויוצא חלציך, הכיצד חרצת גורל בנך ביד גוי אכזרי, ושפל וחסר רחמים, ובוודאי אם היית מוסרו לעשיר טוב לב, מן הסתם היה דואג שיקבל כל מחסורו וצורכו?


נתן האב מבט רחימאי בבני משפחתו, ואמר: אהובים ויקרים, כל מה שאתם טוענים בפני, גלוי וידוע גם לי, והיה קשה בידי למסור את בני יקירי לרשע משוקץ זה, אך לא מחשבותיי - כמחשבתכם, שבאמת אם הייתי רוצה למכורו לצמיתות ולא לראותו יותר, הייתי מוסרו ביד העשיר טוב הלב, שם היה מקבל מה לבו חפץ, אך-כלל לא בטוח שהיה חוזר למוטב, כי מחמת רוב הטובה והשפע שהיה מרעיף עליו העשיר, נשאר היה במרדו ובדרכו הרעה, אך משום שבדעתי להחזיר את בני ורק מכרתיו למען ילמד להיטיב דרכו ויעזב דרך הרשע, לכן מסרתיו לאותו רשע, כדי שיחיה חיי עבד מושפל ועזוב וירגיש את עריצותו של הרשע, עד שיבוא אלי בדמע ובבכי שאחזירהו לביתי.


בהיכרו את עוגמת הנפש שגרם לי, ובראותו כמה טוב לו להיות בחיק המשפחה סמוך על שולחן אביו אוהבו, בוודאי אשוב ארחמהו ואפדה אותו מיד עולו של אכזר זה, ואז אתן לו כל מנעמי העולם ויחיה בטוב ובנעימים.


אמת מה נהדר הוא המשל: בני ישראל רחוקים היו משולחן אביהם שבשמים ולא היו ראויים לקבל את תורתו ולהיקרא בניו של מקום. בצר לו גזר עליהם הקב"ה גלות ל"לבעל הבית" אחר כדי שירגשו עד כמה טוב להיות "בבית", והנה אם היו יורדים לארץ אחרת טובה ונעימה, כלל לא בטוח שהיו שבים אל ה' ומחפשים את קרבתו, ואף יתכן שהיו נהנים ממקום החדש, כיון שידעו כל הארצות שכלל ישראל הם בני מלכים, אולם עתה שהגלם למצרים, מקור הרשעות והאכזריות, ונטמאו שם ומיררו את חייהם, אזי אז ראו וטעמו כי טוב ה', ויזעקו בתחינה ובדמעות לקב"ה שיגאלם ויוצאים מידי צר ואויב וממקום רע זה. לכן הגלה הקב"ה את בני-ישראל למצרים דווקא, ובזכות זה הוציאם הקב"ה משם וקרבם המקום לפניו על הר סיני.