"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ"


הדבר המייחד את “תפילתם של צדיקים”, הוא שיש לה יתרון מעל כל שאר תפילות בני אדם, עד שהיא מהפכת את מידת “רגזנות” למידת “רחמנות”, נראה שזה משום שתפילתם יוצאת מהלב, ותפילה כזו יש בה אכן כוח מיוחד להפוך את מידותיו של הקב”ה לטובה. ניתן לרמוז עניין זה, על פי חישוב ההבדל שבין הערך המספרי של השורש “רחם” (שהוא 248) לבין “רוגז” (שהוא 216), ההפרש עולה למניין “לב” (32), כלומר על ידי תפילה כזו היוצאת מן הלב, נתוסף מספר “לב” על מספר “רוגז” עד שהתוצאה זהה למספר “רחם” וזה בעצם מה שהופך את מידותיו של הקב”ה למידת הרחמנות. כל תפילה אחרת, גם אם נאמרת באותו נוסח כמו זה של צדיקים, אך כל עוד שהיא חסרת “לב”, לא קיימת בה סגולה זו של הפיכת המידות לטובה ולרחמנות.


על כן אנו מבקשים מה’: ברוגז רחם ותזכור, כשאנו נדונים חס ושלום במידת ה”רוגז” אנא יתוסף ה”לב” והנהגת הקב”ה תהפוך להיות במידת ה”רחם”. כך נוכל גם לפרש את הפסוק בישעיה (נז, א) “הצדיק אבד ואין איש שם על לב”, מאחר ושהצדיק נאבד, אין מי שיוכל להתפלל תפילה היוצאת מן הלב. ומדת הרגזנות עדיין נשארת לפעול. וזה בעצם מה שגורם לכל היסורים והצרות שבעולם, וכמאמר הפסוק במשלי (י, יג): “ושבט לנו חסר לב”, היסורים והכאות השבט נובעים בגלל “חסר לב” שאין תפילתנו מוסיפה את ה”לב” כדי להפוך הכל ל”רחם”, לרחמי ה’. “ושמת שמו אברהם, ומצאת את לבבו נאמן לפניך”. אברהם בגימטריה שווה “רחם” (248) והאיך? מפני כי “מצאת את לבבו נאמן”, על ידי כך היה לו כוח להוסיף “לב” על “רוגז” ולהעלותו ולהפוך אותו למידת “רחם”.