"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָ-ה"


"וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל משֶׁה וַיּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָ-ה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ-ה-וָ-ה לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (ו,ב).


“ושמי ה' לא נודעתי להם” אתמהה?! והלא כתוב מפורש הוא אצל אברהם אבינו (בראשית טו, ז) “ויאמר, אליו אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים”, היינו שנגלה אליו בשם “הויה”.


זאת ועוד, מדוע הוזקק לומר הקב”ה למשה שוב “אני ה'”, וכי לא ידע משה מי המדבר אליו? ובכלל יש להבין, מה עניין התגלות הקב”ה לאבות הקדושים, לעניין שליחותו של משה רבינו לבני ישראל? הלא דבר הוא. שני כללי ברזל ישפכו אור על תמיהותינו אלו:


כלל ראשון: בידוע, כשירצה הקב”ה לגאול את בני ישראל מיד אומה המתגרה בהם, הוא משתמש עם שלוש משמותיו הקדושים לבצע בהם פעולות הנצרכות לגאולה, כסדר הזה:


א. אל - שם זה פועל לביטול המקטרגים המעוררים דינים על כלל ישראל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש על הפסוק (תהילים ז, יב) “ואל זועם כל היום”, ששם “אל” זועם על אלו שרוצים לקטרג על בני ישראל.


ב. שדי - כידוע שלכל אומה יש שר בשמים המגן על אותה ארץ, ושם ש-ד-י משדד המערכות, מפיל שרו של אותה אומה, ומשתיקו מלפעול בעד אומתו.


ג. י-ה-ו-ה - שם קודש זה מועיל להביא את הגאולה, ופועל ניסים לכלל ישראל שלא כדרך הטבע, כמו שכתוב (שמות יז, טו) “ויקרא שמו הויה ניסי”, היינו ששם “הויה” עושה את הנס. כלל זה מרומז היטב בשירת הים (טו,ג) “ה' אי''ש מלחמה” היינו שבזמן מלחמה, הקב”ה מסתייע עם שלושה משמותיו העולים בראשי תיבות “איש”: אל

י-ה-ו-ה

שדי.


כלל שני: הש”ך ז”ל מסביר ההבדל שבין הניסים שנעשו לאבותינו הקדושים לבין הניסים שעשה הקב”ה לבני ישראל במצרים. דאילו ניסים שנעשו לאבות הקדושים, היו נסתרים, והעולם לא ראה את כוחו הגדול יתברך, ניסים אלו נעשו ב”אספקלריא שאינה מאירה”. לעומת זאת, ניסים שנעשו לכלל ישראל במצרים, היו גלוים לעין כל, וראו עמי הארץ מעשה תוקפו וגבורתו ה’ יתברך, ניסים אלו נעשו ב”אספקלריא המאירה” (ראיה ברורה).


ועתה הבה נתבונן בהשתלשלות המאורעות: משה רבינו ראה שאחרי שביקש מפרעה לשלח את בני ישראל מארצו, לא רק שסירב לבקשתו ודחה אותו מעל פניו, אלא הכביד את העבודה על בני ישראל, עקב כך נתיירא משה שמא המקטרגים מעוררים דינים על ישראל, ושרו של מצרים פועל למעלה לבטל הגאולה, ומן הסתם, חשב משה, לא השיגו שמות “אל” ו”שדי” את מטרתם לבטל רוע הגזירה.


לפיכך בא משה בטרוניה אל הקב”ה: על אף ש”באתי אל פרעה לדבר בשמך” היינו בשם “הויה” המועיל להביא את הגאולה, למרות זאת “הרע לעם הזה”, לא די שלא גואלם אלא אף הוכבד עול העבודה עליהם, ומובן מכך ש”והצל ולא הצלת” שתי הצלות במשמע, אחד פעולת הצלה בשם “אל” והשני הצלה בשם “שדי” וממילא לא יכול שם “הויה” המועיל רק אחר שמות הללו להשפיע לנס הגאולה.


השיב לו הקב”ה “עתה תראה”, פירושו כעת תחזה בניסים ונפלאות שלא ראית עד כה, ויהיו אלו ניסים גלויים ב”אספקלריא המאירה”. לאור האמור נשכיל להבין מאמר הכתוב: ויאמר אליו אני י-ה-ו-ה, אמר הקב”ה למשה: דע והבן ששמות “אל” ו”שדי” הועילו כבר והשיגו את מטרתם, וזה לך האות שהרי “אני ה'”, מביא אני כעת באמצעות שמי הקדוש “הויה” ניסים גלויים באספקלריא המאירה, שלא נראו כמותם, ויהיו מחוץ לדרך הטבע. ואם תתמה: “וארא אל וכו’..” הרי כבר הראתי אותותי ומופתי לאבות הקדושים, ואין בניסים אלו משום חידוש? אענה לך: “באל, שדי ושמי ה'”, אמנם השפעתי עליהם ניסים בכוח שלושה משמותי האלו, מכל מקום “לא נודעתי להם”, לא היו ניסים אלו באספקלריא המאירה בגלוי ובפרסום, אלא בדרך הנסתר; לכן “אמור לבני ישראל אני י-ה-ו-ה”.