"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים"


"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם"; מצוות התורה מורכבות משלושה סוגים: מצוות, חוקים, משפטים.


מצוות - יש להן טעם, אך השכל אינו מחייב אותן, ולולא שנצתוונו עליהם לא היינו עושים אותן מדעתנו;


חוקים - אין להם טעם, וגם אין השכל מחייב אותם;


משפטים - יש להם טעם, ואף השכל מחייב אותם. כך שגם אלמלא היינו מצווים בהם היינו מחוייבים לקיים אותם מדעתנו.


אשרי האדם הזוכה לקיים את חובתו בעולמו, ולעשות רצון בוראו, ועי"ז זוכה להרגיש שמחת המצוה והנאה רוחנית המתחלקת אף היא לשלושה חלקים: "הנאת טעם" - על ידי קיום ה'משפטים' שהאדם חש בטעמם ובמתיקותם; "הנאת ריח" - כתוצאה מקיום ה'מצוות', אשר אומנם לא היה נמשך לקיימם מדעתו ושכלו, אבל בשעת קיומם 'מרגיש' בריחם הנפלא ובתוכנם העשיר; "הנאת המראה" - עם קיום ה'חוקים' שאין להם טעם ומבוא בשכל האדם, אמנם האדם נהנה ושמח בעצם הזכות שנפלה בחלקו לקיים רצון הבורא, ולמרות שאין הוא חש או מרגיש בעצמו את הסיבה לקיום החוקים, אך בוודאי מצליח להשיג ולראות את קדושת מצוות החוקים, לראות את פני ה'.


במקביל להנאות הרוחניות, הרי שלושת הנאות הללו, הן השורש לעצם המושג של עונג וההנאה שהאדם יכול למלא בקרבו: הנאת הטעם, הנאת הריח, והנאת המראה. בעולם הזה, מרבה האדם להנות מאכילה ושתיה, זוהי ההנאה המרכזית בחיי העולם התחתון. אכן עם הסתלקותו מן העולם ועליית נשמתו לגן עדן התחתון, תתלבש הנפש בגוף זך ולא יצטרך לאכול ולשתות, אלא עיקר הנאתו תהיה, כידוע, הנאת הריח הטוב, שהיא 'הנאת הנשמה' כמו שדרשו חז"ל על הפסוק 'כל הנשמה תהלל יה'" איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף הנהנה ממנו, הווי אומר זה הריח הטוב" (ברכות מג). ומטעם זה נהוג אצלנו בשנים עשר חודשים הראשונים לפטירת האדם, לזכות את הרבים בברכת הריח, שעל ידה יזכה הנפטר למנוחת נפשו הניזונת מהריח. אך ישנה הנאה גדולה ממנה, שהיא בגן עדן העליון, שם ניזונת הנשמה רק מהנאת ראייה בלבד, כי בעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא הצדיקים מסתכלים ונהנים מזיו השכינה. ולכן, הפגם החמור שמזיק ביותר לאדם, הוא פגם העיניים, אשר קלקולו גדול יותר מלפגום בשאר איבריו, כיון שגם בנשמה קיימת בחינה של איברי האדם, וכאמור, המעלה העליונה של הנאת הנשמה היא הנאת העינייים, משום כך על האדם, עליו לקדש ולטהר את עיניו יותר מכל שאר אבריו.


גם במבנה פניו של האדם, אנו נוכחים לראות את דירוג ההנאות זו למעלה מזו: הפה למטה, והחוטם למעלה הימנו, והעיניים למעלה מכולם. שהרי הנאת הטעם והחיך הוא בעולם התחתון, והנאת הריח הוא בגן עדן התחתון, ואילו ההנאה הנשגבה של העיניים היא בעולם הבא, שאין למעלה הינמו.


כמו כן ניתן לרמז שלושת דרגות הללו, בפסוק שנאמר אצל יוסף הצדיק ע"ה 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' (בראשית מש, כב). והפירוש: הצדיק נקרא יוסף, כפי שהאריך בזוהר הקדוש, וגם שמו מורה עליו כדרך שאמרו חז"ל (שבת, קנב) "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם", הרי השם יוסף מגדיר את מעמדו ואופיו של התלמיד חכם. לאחר הסתלקותו מעולם הזה הרי הוא 'בן פורת' בגן עדן, היות ויש לו הנאה מחודשת והרי הוא ניזון מן הריח: לאחר השגת חן זה יתעלה לדרגה גבוהה ביותר: 'בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' - תכלית הנאתו להיות נהנה בראיית פני השכינה.