"כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

הביטוי 'כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה' נראה לכאורה מיותר, כאשר הכתוב מזכיר מיד 'וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ'...

ונראה לבאר שהפסוק בא להגדיר את סוג הנהגתו של יהושע בן נון, לעומת אופי הנהגת העם על ידי משה רבינו בעצמו: יהושע יהיה מנהיג אשר יעבור 'לפני' העם, זו היא הנהגת העם בצורה של "מלכות", אך משה הנהיג את העם בצורה של "רועה" שאינו הולך לפני מרעיתו כי אם אחריהם.

הרועה הולך כידוע אחרי הצאן, להיפך ממלך שדרכו לילך לפני העם ככתוב "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". אנו מבחינים כי למרות שבין הרועה ובין המלך מנהיגים הם את העם והצאן, אולם קיים הבדל בדרך הליכתם, הקשור כמובן בהבנת שורש תפקידם:

הרועה מופקד על שמירתו של הצאן, ואי לכך הוא מוכרח ללכת אחריו, כך יוכל בהצלחה לשים עין ולהשגיח עליו היטב, שהרי אם חלילה יקרה נזק או אובדן וגניבה הרי בעל הצאן יתבע את ההפסד ממנו.

לעומת זאת, הנהגתו של המלך הפוכה – לא הוא שומר על עמו אלא העם שומר על ראשו של המלך מכל צר ואויב, וכך מוכיח דוד המלך לאבנר בן נר 'ולמה לא שמרת את אדונך המלך... כי בני מוות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם על משיח ה'' (שמואל א).

תפקידו של הרועה כולל את ההנהגה הפיזית של צאן מרעיתו, והטיפול האישי של כל צרכיו – ובאופן זה הנהיג משה רבינו את העם, כדוגמת "רועה" במלוא המובן. משה 'שמר' על עם ישראל בכל דרכיהם, למען הצלתם מכל המזיקים בגשמיים והרוחניים גם יחד, ולשומרם היטב עבור 'בעל הצאן' הקב"ה, ולכן, כשחטאו ישראל במדבר אמר הקב"ה למשה 'לך, רד מגדולתך, כי שחת עמך' (שמות לב, ז). ואכן, משה שמסר את עצמו לגמרי בשביל ישראל זכה להיקרא "רעיא מהימנא" רועה נאמן לישראל.