"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" מה שני דברים מבקש יוסף מאת אחיו:
א. אל תעצבו.
ב. אל יחר בעיניכם
אולם בדרך כלל, העצבות והכעס הם דברים סותרים אחד את השני. בכדי להבין את כוונתו של יוסף עלינו להתבונן מה עלולים אחיו לחשוב ברגע זה שהם מתוודעים אל אחיהם יוסף החי ושולט בכל ארץ מצרים. תגובתם אכן עשויה להיות סותרת: מצד אחד, כאשר הם רואים מול עיניהם את אחיהם יוסף, בקדושתו ובצדקותו –למרות שהוא חי בתוך ערוות מצרים - הם "נבהלו מפניו", מחמת קדושה נוראה זו, כפירוש רבינו האלישך ז"ל - שהיכרו בפרצוף הפנים שלו כי איש קדוש וטהור הוא. דבר זה עלול להביאם לידי עצבות, האיך יצאה הדבר מתחת ידם, אשר שלחו ידיהם בקדוש ה'.
מצד שני, דווקא כעת כשנתגלה מעמדו הרם של יוסף, הדבר מביא אותם לידי חשש כבד בלבם, פן יהיה נקם בלבו של יוסף על המעשה אשר עשו עמו. כעת עלולים כל האחים לכעוס על עצמם מדוע הסכימו לעצתו של יהודה ולמכור אותו למצרים. שמא מוטב, היה להרוג אותו ולהינצל בוודאות מאפשרות נקמתו.
אך יוסף הצדיק מתכוון להפיג את חששותיהם, תוך שנותן נימוק לדבריו: אל תעצבו - "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם", עליכם לשמוח במקום להצטער, שהרי "אלוקים חשבה לטובה" באופן שלא יצא קלקול מתחת ידיכם.
כמו כן 'אל יחר בעיניכם' - "כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה", אין לכם לכעוס על עצמכם, שהרי לא טעיתם כלל וכלל במה שמכרתם אותי 'הנה', לארץ מצרים. כי מבחינת ההיגיון והשכל לא יתכן בדרך הטבע כי העבד ירים ראש עד שימשול וימלוך, ואין שום הבדל בין זה לבין להרוג אותי לגמרי. אם כן, אתם מצדכם עשיתם כמתבקש, אלא שהקב"ה סיבב מה שסיבב למעלה מכל דרכי הטבע.
