"אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"

לכאורה היה צריך לכתוב "אדם כי יקריב קרבן", תיבת "מכם" נראית כשפת יתר, הלא הדבר הוא.

קודם שניישב קושיתנו, נשים ליבנו להבין את כוונת הכתוב "וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (תהלים סב), וכי חסד הוא לשלם לאיש כגמולו?! הלא כך היא שורת הדין שכל אדם מקבל שכר כפי מעשיו.

א"כ מהו איפוא החסד הגדול שנשתבח בו הקב"ה שהוא משלם לאיש כמעשהו? ויש לבאר על פי מה שפירשו רבותינו הראשונים ז"ל, שיש עבירות שהאדם אינו נותן ליבו לעשות עליהם תשובה, שכל כך השיא אותו היצר הרע ושיבש את דעתו, עד שסבור הוא שאין במעשיו כל חטא (וראה ברמב”ם תשובה ד, ד) "ומהן, חמשה שהעושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא”;

אך הקב"ה ברוב חסדיו מרמז לו לאדם שמעשה זה הוא חטא, אותו רמז בא לידי ביטוי בכך שבאים עליו יסורים מעין החטא שחטא, בבחינת מידה כנגד מידה, ומתוך שנענש האדם בצורה ההיא, הוא נותן את לבו להבין שהעונש הוא על מעשה פלוני שעשה שלא היה רצוי לפני הקב"ה. וכאשר מכיר האדם בחטאו, כבר הוא נמצא בדרך הטובה, שכן מאותו יום והלאה ישמר במשנה תוקף שלא לעשות כך וגם הוא ישוב בתשובה על מה שכבר עשה, ושב ורפא לו.

וזהו אם כן חסדו הגדול של הקב"ה, שהוא משלם לחוטא כמעשהו - מידה כנגד מידה, שע"י כך האדם מקבל את המסר שמעשיו לא היו רצויים, ועליו להתחרט על העבר ולקבל על העתיד. ואחר הדברים האלו נוכל לפרש את דברי הכתוב בפרשתנו. התורה נותנת עצה לאדם כיצד ישמר מתחבולותיו של היצר המטעה אותו לחשוב שלא חטא, ואומרת התורה "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", שיקריב האדם לליבו את הכלל של 'מכ"ם' - ראשי תיבות מידה כנגד מידה, שבכל עונש שהוא מקבל ישכיל להבין שהעונש בא על דבר דומה שעשה, ובכך ידע שהמעשה ההוא לא היה לרצון לפני הבורא וישמר ממנו מכאן והלאה, ואם יעשה כך אז יזכה להיות "קרבן לה’", מקורב לקב"ה וירא שמים.

תחילת הכתוב "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן", שהכתוב בא ללמדנו שהאדם צריך להשקיע ברוחניות שלו לא פחות מכפי שמשקיע בגשמיותו ובצרכי עצמו, עי"ש. וכן על זה ניתן לפרש את המשך הפסוק באותו עניין: התורה באה להמחיש לנו עד כמה האדם משקיע בצרכי עצמו, וכך היא כותבת "מן הבהמה", מן ההשקעה שאנו משקיעים כדי לספק את רצונה של הנפש הבהמית הדורשת מאכל ומשתה, נלמד להשקעה הראויה להעשות ברוחניות. שהרי אף לצורך הכנת תבשיל לארוחת צהריים רגילה, טורחת האשה מידי יום כמה שעות וגם אינה נרתעת מן החום, ההבל והעשן השוררים דרך קבע במטבח, העיקר בשבילה הוא להגיע למטרה שהציבה לעצמה, להכין ארוחת צהריים, ועדיין לא דיברנו על הטורח שטורחים בהכנת סעודות שבת וחג... וא"כ כל שכן שעלינו להשקיע בצרכי שמיים לכל הפחות את אותה אנרגיה שמשקיעים נשותינו בתיקון המאכלים.

דוגמא נוספת להשקעת האדם בגשמיות ניתן למצוא אצל הסוחר, כדי שהעסק יתנהל כמו שצריך, מוטל עליו לאמץ את מיטב כוחות הנפש שלו, שעות על גבי שעות הוא מתייגע בקניה מכירה פרסום העסק וכו', ולא עוד אלא שאין הוא מרגיש בכך תחושת צער כלל, אדרבה זהו העסק שלו ושמח הוא שהוא מקדם אותו כלל האפשר, וכמו כן עלינו להרגיש לגבי העניינים הרוחניים שלנו, להשקיע כמה שיותר בלא לחוש חלילה איזשהו צער על גודל ההשקעה וזוהי כוונת התורה "מן הבקר", הסוחר נרמז כאן בתיבת בקר, מאחר שהוא תמיד מבקר את עסקיו ובודק האם הצליחו אם לאו. "ומן הצאן", הצאן מסמל את בעלי המלאכה, שהמכנה המשותף שלהם הוא ששניהם מביאים לידי עשירות; על צאן דרשו חז"ל: "וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ - שמעשירות את בעליהם" (חולין פד, ב), מאחר שהצאן מספקת לבעליה גם אוכל מבשרה וגם כסות מעורה, ובנוסף לכך היא גם ממליטה גדיים שאותם ניתן למכור בכסף מלא.

ולגבי בעלי מלאכה כבר אמר החכם מכל אדם: "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (משלי), הוי אומר בעלי מלאכה דומים לצאן, מה הצאן מעשיר את בעליו אף כשרון המלאכה מעשיר את בעליה. וכותבת לנו התורה שאף מעבודתם של בעלי מלאכה ניתן להשכיל ללמוד כיצד צריכה להראות עבודת הבורא, שהבעל מלאכה מרגע שנכנסת המלאכה תחת ידיו אין הוא נח ואינו שוקט עד אשר הוא מוצא דבר מתוקן מתחת ידיו, וכך צריכה להיות עבודת הבורא, להשתדל בה בכל הכח כדי שתצא מתוקנת ומשובחת בעז"ה.