“פעם אחת נגזרה גזרה על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? וביטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב” (תענית, יח).
אנו מבחינים כי הגזרה כללה שלשה פרטים: שלא יעסקו בתורה, שלא ימולו את בניהם, שיחללו שבתות. אם נעמיק בדברי הגמרא נראה שכנגד כל אחת משלושת הגזירות הללו התרעמו החכמים לטעון כנגדה טענה חותכת, המקבילה לה.
הטענה הראשונה שטענו החכמים כדי לבטל את גזרת המלכות היתה: לא אחים אנחנו? וכוונתם בזה שהרי יעקב ועשו שני אחים המה, וכפי שמפורש בפרשה, כבר בשעת לידתם בלט ההבדל הגדול שביניהם, שונים היו באופיים ובעיסוקם: “ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים”, כך הרגילו את עצמם לבחור כל אחר את שאיפתו ותכליתו מתוך הסכמה הדדית, יעקב עוסק בעסק הרוחני של העולם הבא, ועשו יעסוק בעניינים הגשמיים. שונים המה האחים מן הקצה אל הקצה, אך בכל זאת “אחים”.לא לחמו זה מול זה בגין ההשקפה השונה. ובכן, טענת החכמים היתה חזקה: אל נא תמנעו בעדנו ללמוד תורה, הפסיקו את המלחמה הזאת, לא אחים אנחנו? שונים אנו מדורי דורות, א”כ הרשו לנו לעסוק בתורה כחפצנו.
הטענה השניה היתה: לא בני אב אחד אנחנו? והיא תשובה על הגזירה “שלא ימולו את בניהם”. באמירה זו התכוונו לומר כי קיום מצווה זו על ידי העם הנצחי, מחמת מנהג אבינו הוא, שהיה אב משותף ליעקב ועשו, הייתכן אם כן שאתם תהיו מונעים ולוחמים נגד מנהג אביכם?
וטענתם השלישית: לא בני אם אחת אנחנו? כוונתם כנגד הגזירה “שיחללו שבתות”. והם משיבים: הרי בני אם אחת, רבקה אמנו ע”ה, אנחנו. וידועה היתה צדקנית זו במה שכיבדה את השבת, עד שאף הנרות שהדליקה לכבוד שבת התרחש בהם נס, שהיו דולקים משבת לשבת (בראשית, רבה ס, טז) מאחר שכן, אל נא תפריעו לנו להמשיך בדרכה של אמנו הקדושה, הרשו לנו לשמור ולכבד את השבת.
