חשיבות מידת הענווה


"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה", מעשה גדול זה של פגישת אברהם עם שלושת המלאכים, אפשר לפרשו בדרך רמז ללמוד ממנו הנהגות מוסר בנוגע למדה הרצויה - מידת הענווה, מידה נפלאה זו לא באה ע"י החלטה מופשטת. כי על מנת שיטביע האדם בנפשו את הענווה עליו לשקוד בהתבוננות תמידית מאין הוא בא ולאן הוא הולך.


בנוסף לכך, עליו ללמוד מדרכי החכמים עד שיתעורר בעצמו ויסגל בפנימיותו את מידת הענווה. הבה נראה איך הפסוקים שלפנינו מרמזים בפרוטרוט על כמה וכמה יסודות ודרכים בהם נצעד עד שנגיע לענווה: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" על האדם להביט רק למעלה, על הגדולים ממנו, שלא כדרך הגאוותנים והיהירים המביטים בקלות על הקטנים והפחותים מהם, וזה מה שמביא אותם לידי הרגשות הפוכות מן הענווה. לא כך, 'וישא עיניו'- אל הגדולים והצדיקים ממנו 'וירא'- יראה כמה אין הוא מושלם כל הצורך, כמה עדין חסר לו. "וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" – הכוונה לשלושת האישים שהפליגו חכמינו אודות מדת הענווה שלהם – אברהם אבינו שאמר "אנוכי עפר ואפר", משה רבינו שאמר "ונחנו מה", דוד המלך אמר "ואנוכי תולעת ולא איש", רועי אומתנו הצדיקים הנשגבים האלו הם המסייעים בעד האדם על מנת שיוכל להיות עניו אמיתי. משמים שולחים צדיקים הנזהרים מאוד במצוה מסוימת לסייע בעד האנשים המבקשים אף הם לזכות בכך.


אם כן, כשהאדם חפץ לזכות בענווה הרי 'שלושה אנשים' – אברהם יצחק ויעקב – 'נצבים עליו' לסייע לו במצוה. "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" – הולך הוא באורחות צדיקים, וחפץ להיות כמותם עניו ושפל תמיד. אך כיצד יצליח להגיע לידי כך, ולעורר בעצמו את שפלותו ואפסיותו? כאשר יסתכל ויתבונן מאין הוא בא ולאן הוא הולך: "מִפֶּתַח הָאֹהֶל" – האדם נוצר ברחם אמו, המכונה "אוהל", שאין אוהל אלא אישה; וכמו כן 'וישתחו ארצה' – יביט למקום שהוא הולך, כי עפר הוא ואל עפר ישוב. גם כשעוסק האדם בעבודת השי"ת, יש לעשות זאת בענווה ראויה, ובעיקר "בעבודת התפלה". אין הוא מתפלל ואומר 'תן לי בזכות מעשי', אלא 'ויאמר' לפני השי"ת 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך...' – כמה טובות עשית עמדי לפנים משורת הדין, ולכן גם עתה אבקש: "אל נא תעבור מעל עבדך" – שלא יעבור ויסור החן שלך ממני.


ומעלה גדולה שהעניו זוכה לה באופן מיוחד, אשר גם אם לא היתה בידו האפשרות לאגור בעצמו תורה ומצוות בשיעור מרובה, וכוחותיו אפשרו לו רק מעט תורה, מכל מקום הקב"ה מקבל זאת מאתו כדורון מכובד, שהרי "אחד המרבה ואחד הממעיט". ובפרט אם הוא חש עצמו שפל וגרוע, הרי מתנת הדל מתקבלת גם כשהיא מתנה מועטת ופשוטה. וזה הכוונה בהמשך: "יֻקַּח נָא" – הקב"ה ייקח ממך אפילו "מְעַט מַיִם" – מעט תורה שנקראת מים, למרות שלא סיגלתי לעצמי תורה הרבה. אולם זכות זו יפה בכל הנוגע ל"עשה טוב" – אם מכווין לבו לשמים גם "הממעיט" זוכה לטובה. אבל בכל הנוגע ב"סור מרע" אין פשרות!


"וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" – הסירו מעצמכם כל בדל וכל סיג של זוהמה ולכלוך, ובפרט אלו הנדבקות על הרגליים, דהיינו העוונות שהאדם "דש בעקביו". לאחר שתרחץ ותנקה עצמך מהרעות הללו, אזי זיכית וטיהרת את כל כולך, שהרי ביררת את הטוב מן הרע, לא כאדם הראשון שאכל העץ בקליפתו – בעירוב טוב ורע – אלא "וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ", גם אם תהיה שקוע בין הקליפות שבעץ הדעת תוכל לברר ולאכול את הטוב שבו ולזרוק את קליפתו.

ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021