"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר"


ידוע כי המילה "לאמור כוונתה: 'לומר לאחרים': שייאמר הדבר לפלוני. ומעתה חל עלינו לבאר למי באמת התכוון יעקב באומרו "לֵאמֹר";


על הפסוק בתהילים (פרק כ) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב", מובא במדרש "שוחר טוב": אמר ריש לקיש למשל לאשה המקשה לילד והסובבים אותה אינם יודעים כיצד להרגיעה, עד שאומרים לה "אנחנו לא נדע מה נעשה לך, אך מי שענה לאמך בשעת הקשותה לילד, הוא יענה אותך בשעה זו שאת מקשה לילד".


וכך הם פני הדברים בעם ישראל. מצאנו את יעקב אבינו אומר "לא-ל העונה אותי ביום צרתי", בא דוד המלך ואומר להם לישראל "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב", דהיינו "מי שענה ליעקב אביכם בעת צרתו הוא יענה אתכם בעת צרתכם", עד כאן תור דברי המדרש.


ומכאן להסבר הדברים: יעקב אבינו מצד עצמו היה שלם ותמים במעשיו ולא היה ראוי כלל שתבוא עליו צרה, וגם כשבאה הצרה לא היה זקוק לתפילה ולנדר להצלתו, שהרי באותו הלילה הבטיחו ה' נאמנה כי יהיה עוזרו ומגינו, על כך נשאלת השאלה מדוע בכל זאת כאשר הקיץ משנתו ראה יעקב לידור נדר ולהתפלל, בו בזמן שכבר יכול היה לסמוך על ההבטחה המפורשת?


הווי אומר, שתפילה ונדר זה אינם לצורכו אלא לצורך אחר, היינו לצורך הדורות הבאים אחריו, ללמדם כי בעת צרה כאשר יעמדו להתפלל ולנדור יאמרו "מי שענה ליעקב אביכם הוא יענה אתכם בעת צרתכם" כפי דברי המדרש לעיל.


וזה שאמר הכתוב "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר" דהיינו מה שיעקב נדר את הנדר, לא היה בשביל עצמו כי לא היה זקוק לזה, אלא הסיבה היא "לאמור" דהיינו לצורך הדורות הבאים שיידעו כי הקב"ה ענה לאביהם בעת צרתו, ולכן בכל עת מצוקה יאמרו "מי שענה ליעקב אביכם בעת צרתו הוא יענה אתכם בעת צרתכם".