הנהגת משה רבנו עליו השלום בשעת פטירתו והסתלקותו, מוכיחה יותר מכל עד כמה היתה גדולה אהבתו כלפי בני ישראל, אותם נשא על לוח ליבו תמיד, עד הרגע האחרון של חייו, בבחינת: "סופו מוכיח על תחילתו" - האהבה המופלגת שהעניק לצאן מרעיתו בסוף ימיו, מבהירה היטב את הקשר האמיץ בין הרועה – המנהיג - לבין בני-טיפוחיו, צאן קדשים.
כך אמר שלמה המלך (קהלת יב יג): "סוף דבר הכל נשמע", עם התבוננות בסופו של דבר ותופעה, נוכל'לשמוע' -להבין- את המשמעות של כל התהליך, את משמעות הנהגת החיים, את האהבה האמיתית והאהבה החיצונית.
טבע האדם, גם אם הקים או יזם מפעלי חיים, וחולל-פלאות בימי חייו, אך משעה שסופו קרב ובא והנה הולך למות כדרך כל הארץ, אזי לא יעזוב את מסגרת משפחתו הקרובה, עמהם הוא מתייחד בשהייה ממושכת בקירבת בניו ואשתו.
שורש הטבע הזה נעוץ בכך, שאדם מחפש בשעותיו הקשות לחוש ולהביע את אהבתו הפנימית והמרכזית בחייו, ומצד פנימיותו של האדם אין הוא רוחש אהבה יותר גדולה מאשר למשפחתו ויוצאי חלציו. אכן, זה המבקש להימצא דווקא עם איש זר, שאיננו מקרב המשפחה, אות הוא על גודל הידידות והאהבה השוררת בניהם, שהרי הוא אוהבו כאחד מבניו.
לשם כך, בהקדמה לברכותיו של משה לכל שבט ושבט מישראל, נכתב בפסוק שלפנינו: "אֲשֶׁר בֵּרַךְ... אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ". והלא מפורש בהמשך הפרשה עצמה את שמות המבורכים מבני ישראל, כמו כן גם העובדה כי ברכות אלו ניתנו בטרם פטירתו, אנו לומדים כבר בהמשך הפרשה.
מדוע א"כ הדגישה זאת התורה בפתח הברכות? אלא הכתוב מלמדנו בזה, שבאותן שעות לא דאג ולא חשב משה רבינו ע"ה על בניו ויוצאי חלציו יותר מאשר על כל עם ישראל כולו. וההוכחה לכך, כי לא נתגלה לנו איזה ברכה העניק לבני משפחתו בטרם מותו, לעומת זאת, התורה מביאה בפרוטרוט כל הברכות שנתייחדו לכל שבט ושבט בפני עצמו. בשעה יקרה זו הם-הם בראש מעיינותיו.
הנוהג הטבעי מבקש להקדים את ברכת בני הבית וקרובי המשפחה, אולם משה עליו השלום בחר להעניק שפע ברכות 'לפני מותו', דוקא לשבטי ישראל, צאן מרעיתו. ולכן זכה דווקא הוא להיקרא "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן.
