יאמר שאף בזמן שהקב"ה מראה חיבה אל העמים, מכל-מקום אין דומה חבת ישראל לחבת העמים כי כל קדושיו היינו ישראל, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'" (ירמיה ב, ג) הם בידך מושגחים מידך יתברך כי לא מסרתם אל הנהגת המערכה, והם - דהיינו העמים תכו לרגליך. כי הם מסורים אל המערכה אשר תחת רגליו יתברך, והדין נותן זה כי האומות נדמה להם למשא וטורח דבר ה', זה-שכתוב "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ", שכל דבריך ישא כי "כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי" (תהלים לח, ה).
אבל ישראל אינן כן, אלא "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", אף על פי שצוה לנו משה לאותו דור, מכל-מקום היא מורשה לכל קהלת יעקב שבכל דור ודור כולם קיימו וקבלו עליהם להוריש ולהנחיל את התורה לבניהם אחריהם, וכל זה מורה על ההפך - שאין דבר ה' עליהם למשא, אלא קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בשמחה לעשותו.
ועוד אמר "יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"; אפילו דברך הטוב אשר ישמעו מפיך הרי הוא על העמים למשא, אבל ישראל אינו כן - אלא אומרים אפילו התורה שצוה לנו משה שלא שמענו מפי הגבורה, מכל-מקום היא מורשה לכל קהלת יעקב, לפיכך ויהי בישורון מלך, דווקא בישראל נודע אלהים למלך אבל לא באומות.
