"וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ"


הגמ' במסכת סנהדרין (קה, ב) אומרת שכל הברכות של בלעם הרשע הפכו לבסוף לקללות, וכפי שהתכוון לקלל את ישראל בתחילה, פרט לברכה אחת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", שברכה זו קיימת לעד חרף תכניתו של אותו רשע שתצא מברכתו קללה.


ועל פסוק זה נאמר (דברים כג, ו): "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", קללה ולא קללות, ע"כ דברי הגמ'.


אפשר להסביר שהסיבה שבחר הקב"ה דווקא בברכה זו שתשאר לעד ולא בשאר הברכות, כיון שזו היא הברכה העיקרית, שכאשר בני ישראל יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה ובעבודת ה', או אז יביא הקב"ה כבר את משיח צדקנו ונגאל מכל הצרות, ושוב נקבל עשרת מונים יותר מברכותיו של בלעם.


ולכך אמר דוד המלך ע"ה: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית-ה' כָּל יְמֵי חַיַּי", הברכה היחידה שאני שואל מעם הקב"ה שתשאר בידינו היא "שִׁבְתִּי בְּבֵית-ה'", כי היא תביא עלינו את כל הברכות כולם.