אמר רבי יוחנן: 'אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם ועניו. וכולם (נלמדים) ממשה' (נדרים לח, א);
לכאורה יש להבין איזה קשר יש לעושר וגבורה עם השראת השכינה? ובשלמא תכונותיו הרוחניות של משה רבינו - חכמה וענווה - הן בודאי מעלות המביאות למדרגת הנבואה, אך עושר וגבורה הם דברים גשמיים, ומה להם ולרוחניות להגיע בזכותם להשראת השכינה?
ובביאור הדבר לומר, שבאמת המעלה העיקרית להשראת השכינה היא לימוד התורה - החכמה, כמו שדרשו חז"ל שהתורה מביאה לידי רוח הקודש, שע"י התורה האדם מזכך את החומר הגשמי שלו והופכו להיות רוחני, מקום בו השכינה יכולה לשרות.
ברם, כל זה אינו אלא האדם לומד את התורה לשם שמים ללא שום הנאה גשמית כלל. אך אם בזכות לימודו מכבדים אותו - יש לו כבר הנאה גשמית מהלימוד וא"א יש לומר שכל כולו רוחניות, וממילא אין השכינה שורה עליו.
והנה, תלמיד חכם שהוא עני וחסר כל, שזוכה להערצת הציבור בזכות ידיעותיו הרחבות בתורה, ניתן לומר עליו שנהנה הוא מכבוד התורה, שהרי אילו לא היה בו את מעלת חכמת התורה - לא היו מכבדים אותו.
אולם כאשר אדם עשיר וגיבור לומד תורה - אין הוא מתכבד בכבוד התורה, שהרי גם אם לא היה לומד, היו מכבדים אותו עקב עשירותו וגבורתו. נמצא שאצלו הלימוד הוא באמת לשם שמים, ולכן אדם כזה יכול להעפיל במעלות הקדושה, עד שיגיע למעלת הנבואה.
לאור זאת מתבארים דברי הגמ' בטעם טוב, שבאמת השראת השכינה היא תוצאה של לימוד התורה לשם שמים, ולכן על הנביא להיות חכם ועניו. אולם כדי שהלימוד יהיה נקי מכל סוג של הנאה עצמית עליו להיות גם גיבור ועשיר.
בכך מיושב גם דקדוק לשון הגמ' שהקדימה את המעלות הגשמיות "גיבור ועשיר" קודם למעלות הרוחניות "חכם ועניו". לומר, שכל קיומם של המעלות הרוחניות תלויה בהמצא בו המעלות הגשמיות הללו.
על פי יסוד דברינו, נוכל להשיג גם מקצת מעומק דרכם הקדושה של רבינו הקדוש ורבי עקיבא, שהגמ' מספרת עליהם שהיו מכבדים עשירים ביותר. ולכאורה איזו סיבה היתה להם לכבד עשירים? אך להנ"ל הדברים מבוארים, שרצו ללמד את העם שצריך לתת כבוד לעשירים, ומתוך כך מה שיכבדו תלמידי חכמים עשירים יהיה מחמת עושרם ולא מחמת גדולתם בתורה, ונמצא שלימודם יהיה יותר לשם שמים.
