"וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם"




כאשר נדקדק בלשון הכתוב ניווכח, כי החשש פן יאכל האדם מעץ החיים, מוגדר כ'שליחת יד' – "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ". ברם, לפני כן כשהוזהר שלא לאכול מ"עץ הדעת", לא הוגדרה אזהרה זו כ'שליחת יד', אלא לשון "אכילה" סתם. ההבדל ביניהם טעון ביאור והסבר. נראה לומר, שאף לאחר שנכשל אדם הראשון ואכל מפרי עץ הדעת בניגוד לציווי הקב"ה – הקפיד עם כל זאת לשמור על קדושת ידיו מכל משמר, כך שלמרות שנכשל ועבר על ציווי ה' שלא לאכול מעץ הדעת, אך הוא לא שלח בהם יד.


לעומתו, חוה אשתו התעסקה באכילה יחד עם נגיעת ידיים – כהדגשת הכתוב: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ", ביטוי שאינו נזכר אצל האדם, שלגביו נאמר "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" – היא "נתנה" לו מתוך ידה, והוא רק אכל, לא מצוין אצלו שום מעשה של "לקיחה" או "נתינה", רק האכילה. הווי אומר: למרות הכל נשמרו ידיו מליגע בפרי, והם לא נכשלו בעוונם.


נמצא, שגם לאחר חטא עץ הדעת, עדיין נשארו הידיים בשלמותם ובטהרתם. את החשיבות הזו של שמירת הידיים מעבירה, אנו מוצאים גם בלשון חז"ל, שאמרו בכמה מקומות: "צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם" – כלומר, אי אפשר שיחול שום פגם וחיסרון בידיהם של הצדיקים. מסיבה זאת, נושאים הכהנים את ידיהם לברך את העם, כיון שהם האיברים היחידים שנשארו שלמים גם אחרי חטא אדם הראשון. מאחר שנכשל אדם הראשון וכבר חטא, כך שכבר נפגמה שלמותו וזהירותו, היה מקום לחוש פן יגיע לידי כך שגם ידיו יצטרפו לעניין החטא, זה היה חששו של הקב"ה, כלשון הכתוב "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח...". לפי האמור מבואר לשון הפסוק בתהלים (צ, יז): "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ" – דוקא ידינו, שלא חטאו בחטא הקדמוני, הם יכוננו עלינו מכל רע.



ALL RIGHTS RESERVED. TORATHESED.COM 2006-2021