"וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים"


ביקש (משה רבינו) להודיעו דרכיו של הקב”ה ונתן לו. שנאמר “הודיעני נא את דרכיך”, אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?


אמר לו: 'משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו - צדיק בן רשע. רשע וטוב לו - רשע בן צדיק. רשע ורע לו - רשע בן רשע'.


ובסוף הגמרא יש מסקנה אחרת: "אלא הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו - צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. רשע ורע לו - רשע גמור" (ברכות ז).


כל מעשה טוב או לא טוב שהאדם עושה, מורכב משני חלקים “מחשבה” ו-”מעשה”. שני אלה מוגדרים כ”אב” ו-”בן”. המחשבה המתכננת לעשות את המעשה מוגדרת כ”אב” ואילו המעשה שהוא התוצאה והתולדה של המחשבה מוגדרת אפוא כ”בן”.


אם כך, זהו פירוש “צדיק גמור” כשגם מחשבתו וגם מעשיו הם לטובה, אז הוא זכאי להקרא “צדיק בן צדיק”. אך יש צדיקים שאמנם מעשיהם טובים, ועל כן הם נקראים “צדיק” אך הם צדיקים שאינם גמורים, כיוון שמחשבתם אינה לשם-שמים, ומאחר והתוצאה טובה אך השורש הוא רע, לכן צדיק שאינו גמור מוגדר כ”צדיק בן רשע”. כיון שמחשבתו פוגמת בעצם מעשיו, כמו מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבנות, כך גם המעשה שלו הוא “בן” למחשבת, “אב” - רשעות.