"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"
יש הטוענים שהעיקר הוא להיות "יהודי בלב", כביכול אין צורך לקיים את המצוות בפועל אלא מספיק שהלב הוא "לב יהודי" ומאמין בקב"ה, וכדי לחזק את טענתם הם מסלפים מאמרי חז"ל שונים שכאילו מוכיחים את דבריהם:"רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה חפץ בעיקר בלבו הטהור של היהודי), "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" וכו’, ובודאי פשוט הדבר שאך הבל יפצה פיהם.
ונמתיק זאת במשל. אדם אחד נשא אשה שלא היתה חכמה במיוחד. למחרת החתונה הכינה האשה לארוחה תרנגולת ממולאה בבשר ואורז משובחים, כיאה לאשת חיל למופת. שיבח בעלה את טיב מאכליה, ואמר לה: דעי נא שאני אוהב אוכל מתובלן וחריף, לכן מהיום והלאה אל תחסכי במלח ופלפל בתבשילים שאת מכינה. האשה חשבה: אם בעלי כל כך אוהב תבלינים שכאלו, למה לי למלאות את התרנגולת בבשר ואורז וכדו’ ורק להוסיף להם תבלינים, אני אכין לו כזה מעדן שמעולם עוד לא טעם, תרנגולת הממולאת כולה רק ב... מלח ופלפל.
בסעודה הבאה, כאשר הגישה האשה לבעלה את מעשה ידיה להתפאר, נוכחה להוותה, שבעלה לא מעוניין להתנסות ב"מאכליה המיוחדים", מעודו אמנם לא טעם מעדן שכזה אך גם כעת אין בכוונתו לטעום ממנו... ולא רק את ה'מילוי' של התרנגולת אי אפשר היה להכניס לפה, גם בשר התרנגולת עצמו התקלקל מריבוי התבלין.
וזוהי התשובה לאותם כסילים: כמובן שהמחשבה בעשיית המצווה חשובה עד מאוד, והבורא ברוך הוא רוצה את לבו הטהור של האדם, אך הלב אינו אלא כתבלין הממתיק את המאכל, שאם עושים מצוה בפועל, אז התבלין משפר את המעשה ומיטיב אותו, אך לאכול תבלינים לבד - לא שייך.
ולכן דייקו חז"ל בלשונם ואמרו: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין מ, א), שכאשר יהודי רוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הקב"ה כאילו הוא עשה מעשה בפועל ואז הוא לוקח את מחשבתו הטהורה, שתיכנן לעשות מצוה ומצרף אותה למעשה שכביכול עשה, אך כאשר אדם חושב מחשבות טובות בעלמא, ואין לו כל כוונה לממש את המחשבות האלו בפועל, אין המחשבה הזאת רצויה לפני הקב”ה.
